"כלים שלובים": חוויה קולנועית מקסימה, בזכות צוות השחקנים

​סרט הביכורים של הישראלי לשעבר ירון זילברמן אינו מושלם ורחוק מלחדש, אבל צוות השחקנים האדיר הופך אותו לחוויה משתלמת – חוץ מלירז צ'רכי, שמקלקלת את החגיגה

"נתחיל באופוס 131 של בטהובן. יש בו שבע תנועות, וכולן מתחברות זו לזו. מבחינתנו, פירוש הדבר הוא ‏נגינה ללא הפסקה. בלי מנוחה, בלי כיוון הכלים. באופן בלתי נמנע, כלי הנגינה שלנו יסטו מההרמוניה, עם ‏הזמן, כל אחד בדרכו. מה עלינו לעשות? להפסיק לנגן? או להיאבק כדי להמשיך ולהתאים את ‏עצמנו זה לזה, גם כשאנחנו כבר לא מכוונים?‏".

אוקיי, אולי זאת לא האלגוריה המעודנת ביותר אי פעם. אולי זה קצת ברור ושקוף. אבל זה יפה. "כלים שלובים" (שם עברי יפה ל"Late Quartet") עוסק ברביעיית מיתרים ותיקה, ארבעה נגנים שמנגנים יחד כבר 25 שנה. לאורך הסרט הם מנסים לנגן את אופוס 131, אבל מתקשים יותר ויותר להישאר בהרמוניה זה עם זה - בנגינה ובחייהם.

בורים חסרי תרבות שכמונו לא יבינו זאת, אבל מתברר שרביעיות מיתרים הן כמו להקות רוק. יש הרבה פחות מעגלי פוגו בקהל, ונדיר מאוד לראות את הצ'לן שובר את הכינור הראשון על הבמה מרוב התלהבות, אבל מבחינת הדינמיקה האנושית – זה די דומה. אלה קבוצות הדוקות של מוזיקאים שמבלים חודשים רבים בכל שנה בסיבובי הופעות, על כל המשתמע מזה: אהבה גדולה, חברות, חדוות יצירה, גרופיז, חיכוכים, מריבות, חלוקה בלתי נמנעת לזוגות, חילופי זוגות, טינה, פיצוץ, נתק, הופעת איחוד חגיגית. כשלהקה נמצאת יחד כבר 25 שנה, כמות הלחץ שמצטבר מתחת לפני השטח יכולה להניע קטר.

זה מתחיל מאוד עדין ומנומס, כשכולם בהרמוניה, וכולם שמחים להיפגש לעוד עונת הופעות. הכינור השני (פיליפ סימור הופמן) והויולה (קתרין קינר) נשואים מזה זמן רב, ובתם (אימוגן פוטס) גדלה להיות נגנית דגולה בעצמה, ולוקחת שיעורים אצל הכינור הראשון (מארק איווניר). אבל אז לצ'לן, המבוגר שבחבורה (כריסטופר ווקן) יש איזו בעיה ביד, והוא צריך להיבדק. הכינור השני מחליט שאחרי כל כך הרבה שנים מגיע לו להיות קצת להיות כינור ראשון. הבת של הויולה לא ממש סובלת את הכינור הראשון. צרימות קטנות הופכות לגדולות, וכל העסק הופך לדיסהרמוניה מוחלטת.

ככל שהחיכוכים מתגברים, גם בתסריט עצמו מתגלות צרימות. מה שמתחיל כתיאור אלגנטי ואמין של ארבע דמויות ריאליסטיות הופך בהדרגה לעלילת טלנובלה כמעט של מי-שכב-עם-מי, קלישאות לא אמינות מרימות את ראשן, ועד סוף הסרט הוא מידרדר למהלכים עלילתיים שלקוחים מסיטקומים, כמו המאהב שנאלץ לברוח מחלון הדירה (אם כי הסרט מצליח להיחלץ מהסצינה הזאת בכבוד יחסי).

ולמרות כל הזיופים האלה, דבר אחד משאיר את הסרט ראוי וכדאי לצפיה: השחקנים. לא ברור איך הבמאי הישראלי לשעבר ירון זילברמן השיג לסרטו הארוך הראשון כזה אנסמבל אדיר – אבל הוא עשה את זה, והם לא באו לחלטר. כל אחד מהם מאסטרו בתחומו, ונהדר לצפות בהם עובדים. העובדה שפיליפ סימור הופמן הוא שחקן אופי אדיר לא תחדש לאף אחד; גם להפליג בשבחה של קתרין קינר לא יהיה מקורי במיוחד. אבל מעבר לשני אלה, כריסטופר ווקן – שאותו תמיד כיף לראות - עושה תפקיד נוגע ללב במיוחד. השחקנים לבדם מעלים את הסרט הזה בכמה דרגות. הייבוא הישראלי שמשלים את הרביעיה, מארק איווניר, הוא בלי ספק החוליה החלשה - אבל אין בכך הרבה בושה כשהחוליות שלצידך כל כך מבריקות. הזיוף היחיד של הסרט בתחום הוא הנציגות הישראלית השלישית, לירז צ'רכי, שקיבלה משום מה תפקיד קטן של רקדנית פלמנקו ספרדיה, ומהווה טעות ליהוק מצערת.

בסיום "כלים שלובים" אתם עשויים לגלות שאת המוזיקה הזאת כבר שמעתם. אין פה אף צליל חדש, אבל היצירה מוגשת נהדר על ידי מבצעים מיומנים, וזה די והותר בשביל ערב תרבותי מספק.

http://e.walla.co.il/?w=/200/2592814

​

​

קוורטט, סרט שלא תרצו להחמיץ

סרטו הראשון של דסטין הופמן כבמאי

​

הסרט "קוורטט" (רביעייה) מתרחש בבית אבות יוקרתי באזור פסטורלי באנגליה, המשמש למגורים של מוסיקאים ידועים בפנסיה המבלים את שנותיהם האחרונות בנעימים. לפחות עד שמסתבר כי המקום עלול להיסגר בשל מחסור בכספים ואחד הדיירים, סדריק (מייקל גמבון) מציע לארגן מופע גאלה מיוחד. מופע כזה, בהשתתפות השמות הגדולים המתגוררים במקום ימשוך אליו בוודאי קהל טוב שהממון בכיסו, מה שיוכל לאפשר את המשך הקיום של המקום.
במקום מתגוררים שלושה חברים לשעבר של קוורטט (רביעייה) אופראי ידוע שששים לשתף פעולה, ווילף (בילי קונולי), קייסי (פאולין קולינס) ורג'ינלד (טום קורטני). תוך כדי שהם עסוקים בהכנות מגיעה אל המקום סולנית הסופראן האגדית, ג'ין (מגי סמית'), הסופרסטאר הידועה שהייתה חלק מהרביעייה.
היא מבקשת להתבודד, כיוון שקשה לה לשאת את העובדה שהיא כבר לא כוכבת זוהרת כמו קודם מה גם שהיא יודעת שבבית האבות הזה מתגורר מי שהיה פעם החבר שלה שנפרד ממנה בגלל שבגדה בו.
שאר חברי השלישייה מצדם מקבלים את פניה של הדיירת החדשה באיבה מוצהרת, נוטרים עדיין טינה על מעשה שהיה אי שם לפני שלושים שנה, אירוע שבעקבותיו נקטע סבב ההופעות העולמי שלהם בשיא הצלחתם. "האישה היא בוגדנית והפכפכה" שר הטנור בריגולטו של ורדי, ומסכם את כל שאנו צריכים לדעת על המעשה ההוא.
אבל בכל זאת הם מנסים להתגבר על טינת העבר כי כדי להצליח במופע הם חייבים לנסות ולשדל את ג'ין להצטרף אליהם. כל זאת על רקע האהבה השבה ומתעוררת בין ג'ין לחברה הקודם ועל רקע הקוורטט שאותו הם עומדים לשיר, שנלקח מן האופרה "ריגולטו" של ורדי, וכמו בסרט גם הוא בוחן ארבע דמויות הזוממות זו כלפי זו, קשורות זו לזו, ואוהבות זו את זו במעגל קשה.

האריה הכי מפורסמת מתוך האופרה הזו, ואחת המפורסמות בעולם האופרה בכלל, "גברת הפכפכה" (לה דונה א מובילה) מתקשרת כמובן לדמות הראשית, מגי סמית' בתפקיד זמרת האופרה האגדית – "הדיווה"- ג'ין הורטון.
הרעיון להקים בית אבות למוזיקאים בגמלאות הוא לא משהו חדש, אלא רעיון שאותו הגה המלחין ג'וזפה ורדי והוציא לפועל בשנת 1896, כאשר הקים באיטליה בית לדיור מוגן עבור זמרי אופרה בגמלאות. על אותו מקום, נעשה סרט דוקומנטרי בשנת 1984 בשם "הנשיקה של טוסקה" אשר שימש השראה רבה לכתיבת התסריט.
דסטין הופמן, שזה סרטו הראשון כבמאי, ניסה לביים סרטים גם בעבר אבל תמיד נשאר בשלב הביצוע ואף פעם לא העז להגיע ליותר מזה, כל פעם בתירוץ אחר. הפעם הוא החליט ללכת עד הסוף. למרות שנהוג לקחת ניצבים לתפקידי המשנה, הופמן לקח דווקא מוסיקאים אמיתיים, מה שמוסיף נופך אותנטיות והרבה עומק לסצנות. אוהבי המוסיקה ייהנו בוודאי גם להסתכל על רשימת הקרדיטים והתמונות שבסוף הסרט המראה את שנותיהם המוקדמות של המוסיקאים האמיתיים שהשתתפו בו.
אינני יודעת אם זה לזכותו או לרעתו של הסרט שהשחקנים הראשיים אינם יכולים לשיר באמת, כי בסרט המתבסס כולו על חזרות למופע שאמור להתקיים היה רצוי שאחד או יותר מן השחקנים הראשיים ידעו אף הם לשיר אופרה, אבל הבחירה בשחקנים מן השורה הראשונה מחייבת לעתים להתפשר. לא כולם יודעים לשיר אופרה, אבל בהחלט יכולים לשחק דיוות.

​הופמן שהוא בעצמו שחקן אינטליגנטי בעל יכולות משחק מצוינות ורגישות עצומה מאפשר לצוות השחקנים הנפלא שלו לגלם בחופשיות רבה את הדמויות, יש שם את כל הניואנסים הקטנים של מוזיקאים מזדקנים או לא מזדקנים, משחקי האגו, הפחד מפני כישלון בהופעה, הרצון לשדר תמיד שהעניינים כרגיל, להיראות טוב ואם זה לא עובד אז מסתתרים. למרות האמריקניזציה של הסרט הופמן מצליח להיכנס לנעליים של המנטליות הבריטית וזה עובד.
הקשר של דסטין הופמן למוזיקה התחיל למעשה עוד לפני שלמד משחק. הוא למד נגינה על פסנתר מגיל חמש ושאף להיות פסנתרן ג'ז. לאופרה, הוא נחשף רק אחרי שהתחיל ללמוד משחק.
"התחלתי ללמוד משחק בניו יורק בשנת 58, ופגשתי בחור, שחקן מובטל, שאחד מאחיו היה זמר אופרה", אומר הופמן. "הפכנו להיות שותפים לדירה. שמעתו אותו מתאמן רבות, וגם למדתי ממנו רבות על עולם האופרה: על ההיסטוריה, על היצירות המפורסמות והפחות מפורסמות, ועל העיסוק בתור זמר. עם זאת", מציין הופמן, "עדיין היה לי קשה להתחבר לאופרה. אני זוכר שישבתי באופרה 'כרמן', קצת לאחר שהשתתפתי ב'הבוגר'. ישבתי וראיתי את ג'סי נורמן מבצעת את האריה שלה ולא הייתי מודע לכך שבכיתי כמעט כל הסצנה. אפילו לא ידעתי על מה היא שרה אבל היה בזה משהו מאוד אנושי ומרגש". עם זאת, מאמין הופמן, שהסרט לא מבוסס על המוזיקה, ולא על תהליך הזקנה, אלא על חוש ההומור שלו. "בילי ווילדר אמר: אם אתה מתכוון לומר לקהל את האמת בפנים, אז כדאי מאוד שתהיה מצחיק. כתבתי לעצמי את הציטוט הזה על התסריט, והסתכלתי בו כל יום".

"ברמה האישית, רציתי לביים כבר הרבה זמן, והרגשתי שאני בשל לזה לאחר כמה ניסיונות שלא יצאו לפועל. אני חושב שהגיל שלי הוא המקום הנכון מבחינתי בקריירה להיות בתפקיד הבמאי. רק בתור במאי, הבנתי כמה נאיבי הייתי במשך 45 שנים מול המצלמה. לא היה לי מושג על הרבה מאוד מהדברים שמתנהלים מאחורי המצלמה. מה שלמדתי במהלך ההפקה זה שגם כשיש בעיות, ממשיכים כאילו לא קרה כלום, ומתנהגים כאילו הכול נפלא. את הבעיות פותרים הרחק מעיני כולם כדי לשמור על 'הרוח' של ההפקה שזה משהו מאוד חשוב".​